בתודה עמוקה לעופר ולמערכת ״גלריה״ על הכתבה המקצועית והבלתי נמנעת, ועל ההכרה בחשיבות מורשת סבי בפרסום הכתבה על שער המוסף.

למען הסר ספק – צוואת סבי ממש לא עמומה. אמנם מפאת קוצר היריעה וצנעת הפרט עשוי להשתמע כך מהכתבה – אך כל מי שהכיר את סבי ו/או את אבי יודע בפירוש לקרוא אותה כלשונה – סבי בהחלט הקדיש חלק ניכר מצוואתו לאבטחת רווחת בנו היחיד וכל ילדיו, ובאותה מידה הקדיש אותה להנצחת שמו ומורשתו למען ציבור רחב ולא ידוע בארץ ובעולם. הוא דאג להשאיר מספיק משאבים לקיום כל מטרותיו אלו, מבלי להזדקק לכל טובה ממאן דהוא או מהמדינה, והוא גם בחר להפקיד את כל זאת בידיים מקצועיות, אמונות ומפוקחות ע״פ חוק.

חשוב לציין שסבי החל לנסח את צוואתו עוד בשנות השבעים, בזמנים בהם אמנים בסדר גודל שלו יכלו לצפות שתרומתם לציבור תתקבל ותונצח ע״י מוזיאונים לאומיים קיימים ע״פ חוק. ברם עולמות האמנות, המורשת וההנגשה הציבורית השתנו לחלוטין מאז, וזו כבר אינה אופציה ריאלית בימינו אנו – מה שיצר מעין לקונה בצוואה לעניין הנצחת שמו.

לתחילת מילוי לקונה זו הצעתי ובניתי ובונה לאורך השנים תשתית ותכנית עבודה מקפת ובת קיימא להקמת גוף ציבורי מגייס המוקדש להנצחה, שימור והנגשת מורשת חייו ואמנותו של אלכסנדר בוגן, ותומך במגוון יוזמות ופעולות המגלמות את הגישה הפרטיזנית, הומניסטית ורב-תחומית, אותה גילם בוגן בחייו, באמנותו ובפעילויותיו הציבוריות.

לשם כך התגייסו והצטרפו אלי מומחים מהשורה הראשונה בארץ ובעולם, ופירות אחדים מהמאמצים המשותפים כבר ראו אור – כדוגמת מאמרה פורץ הדרך של דר׳ מגדלנה טרנובסקה מוארשה ״על חייו ואמנותו של בוגן בפולין אחרי המלחמה״ שפורסם לאחרונה בכתב העת ״ Jews&Slavs” בעריכת דר׳ סרגיי קרבצוב, בהוצאת המכון לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית והאקדמיה לאמנויות בלובליאנה.

עצוב במיוחד שמנהל העזבון, לא רק שלא פועל לקיים את הצוואה הציבורית ואף מגדיל להגדירה כ״נטל״, לבזות את שם סבי המנוח ולהוציא את דיבתי – נראה שהנ״ל מכביר לנצל תחלואות נפש במשפחה לשם עיוות הצוואה והדין, ולחבל במאמצי ההנצחה – רק ככיסוי ותירוץ לסחבת אין קץ ולאי מעש כבר למעלה מעשור, ובחוסר תום לב.